אמרתי לחברי לספסל שנראה לי שהוא רוצח, שקט למדי, נראה לא מאיים, בעיות קלות עד בינוניות באינטונציה….
חברי אמרו יהיה טוב…

וברגע שקיבלנו את טופס הבחינה, הוא הרג את כולנו…

מכירים את זה שאתם יושבים 3 שעות במבחן, מקללים את הרגע שנולדתם, עושים סיכום כזה בצד ומגיעים למסקנה שגם אם כוח עליון היה לצידכם המקסימום שהוצאת במבחן זה 40? אבל אחרי שעה, שעתיים ככה אתם מריצים בראש שוב את התרגילים, והמוח מתחיל עם המשחקים שלו, רומנטיזציה משולבת באופטימיות לא מוסברת. מהתרגיל הזה בטח סחטתי 20 נקודות, מזה שאחריו לפחות 15, את השלישי פתרתי 100% ומהרביעי יש את סעיף ב'. עד הערב אתם מצליחים לשכנע את עצמכם שיש מצב ל80 ככה…

האכזבה הולכת להיות מרה…

מרצה חביב החליט לתת לתלמידיו רשימה ובה עשרה משפטים מתמטיים, על תלמידיו לשנן את עשרת המשפטים והוכחותיהם למבחן סוף הסמסטר המתקרב.
200 סטודנ-תוכים יושבים שעות ארוכות ולומדים בע"פ 10 הוכחות, ניצול יותר טוב של הזמן היה יכול להיות בפתירת תרגילים אמיתיים לקראת הבחינה.
אני תוהה למה אותו פרופסור לא הגיע לאותה תובנה בעצמו, זה לא שהוא יודע את ההוכחות בעל פה, כשהוא כתב הוכחה על הלוח הוא העתיק אותה מדף שהיה ברשותו.

נובמבר 2008, אני עובר לגור במעונות הסטודנטים. אני מגלה שקיימת מדיניות של שיבוץ סטודנטים מתחומי לימוד דומים באותן הדירות וכך יוצא ששלושת שותפי לומדים הנדסה, ציפיתי לשלושה חנונים וקיבלתי שלושה חנונים אבל למה כולם חולי נפש?
כשאני נכנס לחדרי הדבר הראשון שתופס את עיני הוא שטיחון על הרצפה ועליו מסודרים כמו חיילים 4 זוגות נעליים, לאחר מכן אני שם לב ששאר החפצים בחדר ששותפי לחדר הכניס מבעוד מועד מסודרים בצורה מופתית ומדוייקת, לאחר כמה ימים של התבוננות אני מבין ששותפי, עתודאי להנדסת חשמל שיזכה לשם י' בפוסט הזה, סובל מהפרעה אובססיבית כפייתית. וכאשר מוסיפים את תסביך האלוהות שלוקים בו רוב העתודאים – "אימא אומרת שאני גאון, אני הולך לאוניברסיטה לפני הצבא, אני אהיה קצין ולכן אין ספק שאני הוא נזר הבריאה" מתקבל שותף לדירה (ובזמנו לחדר) אנטיסוציאליסט שרוקד על גבול השפיות ובהחלט חוצה את גבול הטעם הטוב.
שותפי לדירה ש', עתודאי להנדסת מכונות, גם כן לוקה בתסביך הנ"ל אך הבעיה המרכזית שלו היא שהוא מהלך מתוך שינה, ולא סתם מהלך, מהלך אימים על שאר תושבי הדירה. ש' לא רק הולך אלא גם מדבר תוך כדי שינה, לפעמים בעברית, לפעמים בערבית, מדי פעם במרוקאית, אנגלית ואפילו בצרפתית. הבעיה המרכזית היא שלפעמים הוא מדבר על איך הוא ישחט את כולנו בשקט. שזה די מתכון לכתבה בעיתון על שלושה שותפים שנשחטו תוך כדי שינה על ידי שותפם הרביעי שלא זוכר את פרטי המקרה כיוון שישן בעת במעשה.
השותף השלישי, גולת הכותרת של דירתנו הקטנה,עתודאי לשעבר, בן 29, שוקל 130 קילו, מתקלח אחת לשבוע וחצי, לא מצחצח שיניים, משתמש לי בכלים ולא שוטף אותם. בעל חוסר מודעות עצמית משווע לבעיות שלו ולהשפעה שלהן על שאר הדיירים, התגלה בנסיבות לא נעימות כסובל מסכיזופרניה וזוכה בהפרש די גדול בתואר מלך 'אברבנל'.

סטודנטים עתידיים באשר אתם, תשכרו דירה, עם בחורות, שלא לומדות הנדסה, בלי עתודאים, תצילו את נפשותיכם….

כן, זה הולך להיות פוסט ממורמר על החיים שלי כסטודנט.
אז נרשמנו לדו חוגי מדעי המחשב וקולנוע, שכר הלימוד קצת מעל 11 אלף שקל.
אמרנו נחסוך בשכר הדירה אז נרשמנו למעונות, שכר הדירה 1000 לחודש כפול 10 חודשים עד כה, 10 אלף שקל.
קנינו לפטופ כי אי אפשר בלי, 5 אלף שקל.
אוכל זה גם מצרך די חיוני, משהו באיזור ה1200 שקל בחודש (יקר פה בסופרמרקטים) כפול 10 עד כה, 12 אלף שקל.
נרשמנו למכון כושר, כי לימודים + אוכל + באסה = קרקע פוריה לכרס, 1500 שקל (1.5).
עד כה הגענו לכ40 אלף שקל, רק על הדברים החיוניים, נוסיף על זה בגדים, נעליים, אינטרנט, שוקולד, בירה פעם ב..,נסיעות וכדומה ונגיע לסכום 45,000 שקלים חדשים שעפו לי בשנה האחרונה.

אינעל העולם.

חייב לחזור לעבוד.

פורסם בלוח מודעות בבניין וולפסון שבאוניברסיטת תל אביב.

אני מתגורר במעונות, דירה של שני חדרים וארבעה סטודנטים, שני סטודנטים בחדר.
3 בבוקר, אני במיטה, לא נרדם, מהרהר.
השותף לחדר ישן עמוק ואומר מתוך שינה בקול שטני

לא קל להיות סטודנט לקולנוע (באמת!) ובטח שלא קל להיות סטודנט במסלול הדו חוגי. מכיוון שבחוג לקולנוע וטלוויזיה מניחים שאם העזת לא להתחייב לחוג לקולנוע באופן בלעדי, כנראה שאתה לא אומן ראוי, אתה כופר שלא מגיע לו להחזיק מצלמה או לשרטט סטורי בורד. תלמידים דו חוגיים מסוווגים באופן אוטומטי למסלול העיוני, מה שאומר שמי שלומד במסלול הדו חוגי יכול להרשם רק לקורסים עיוניים שלא כוללים יצירה מעשית. לא מצלמים, לא מביימים ולא כותבים תסריטים, היקף לימודי הקולנוע במסלול העיוני בשנה א' כולל את הקורסים המרתקים תולדות הקולנוע א' וב' – שיעמום אטומי שסוקר את הקולנוע של סוף המאה ה19 עד תחילת המאה ה20, קולנוע אילם, שחור לבן, אירופאי, מ-ש-ע-מ-ם. בנוסף זוכים ללמוד על תיאוריות קולנועיות שהמציאו כל מני פוצים פסיכוטיים שככל הנראה לא ראו בחורה עירומה עד גיל 35 לפחות.
איפשהו בין סמסטר א' לסמסטר ב' הלכתי למזכירה של החוג ובאמצעות חנופה, עקשנות וקצת מזל הצלחתי להרשם לקורס מעשי שמלמד תסריטאות, בסופו של הקורס אני נדרש להגיש סרט גמר באורך עשרה עמודים. המגמה שניכרת בקרב חברי לקורס היא לכתוב סרטים שמנסים לנגן על הרגש, ילדים קטנים שחולים בסרטן, אימהות חד הוריות דלות אמצעים, פועלי בניין בני מיעוטים הומוסקסואלים, חיילים משוחררים חסרי גפיים שממש ממש חייבים למצוא עבודה או ש… וכדומה, ואני, אני כותב סרטי כפירה, הוליוודיים אם תרצו, לא כי הם טובים, ממש לא, אלא כי הם מתעסקים בנושאים קלילים, קצת מצחיקים, קצת מעניינים, קצת דביליים, סרטים שבגללם הלכתי ללמוד קולנוע. אחר כך גיליתי שהאקדמיה לא מכירה בהם כסרטי איכות, אז מה עושים? כותבים סרט גמר ברוח האקדמיה? או כותבים סרט גמר שלא גורם לי לעוויתות?