לא קל להיות סטודנט לקולנוע (באמת!) ובטח שלא קל להיות סטודנט במסלול הדו חוגי. מכיוון שבחוג לקולנוע וטלוויזיה מניחים שאם העזת לא להתחייב לחוג לקולנוע באופן בלעדי, כנראה שאתה לא אומן ראוי, אתה כופר שלא מגיע לו להחזיק מצלמה או לשרטט סטורי בורד. תלמידים דו חוגיים מסוווגים באופן אוטומטי למסלול העיוני, מה שאומר שמי שלומד במסלול הדו חוגי יכול להרשם רק לקורסים עיוניים שלא כוללים יצירה מעשית. לא מצלמים, לא מביימים ולא כותבים תסריטים, היקף לימודי הקולנוע במסלול העיוני בשנה א' כולל את הקורסים המרתקים תולדות הקולנוע א' וב' – שיעמום אטומי שסוקר את הקולנוע של סוף המאה ה19 עד תחילת המאה ה20, קולנוע אילם, שחור לבן, אירופאי, מ-ש-ע-מ-ם. בנוסף זוכים ללמוד על תיאוריות קולנועיות שהמציאו כל מני פוצים פסיכוטיים שככל הנראה לא ראו בחורה עירומה עד גיל 35 לפחות.
איפשהו בין סמסטר א' לסמסטר ב' הלכתי למזכירה של החוג ובאמצעות חנופה, עקשנות וקצת מזל הצלחתי להרשם לקורס מעשי שמלמד תסריטאות, בסופו של הקורס אני נדרש להגיש סרט גמר באורך עשרה עמודים. המגמה שניכרת בקרב חברי לקורס היא לכתוב סרטים שמנסים לנגן על הרגש, ילדים קטנים שחולים בסרטן, אימהות חד הוריות דלות אמצעים, פועלי בניין בני מיעוטים הומוסקסואלים, חיילים משוחררים חסרי גפיים שממש ממש חייבים למצוא עבודה או ש… וכדומה, ואני, אני כותב סרטי כפירה, הוליוודיים אם תרצו, לא כי הם טובים, ממש לא, אלא כי הם מתעסקים בנושאים קלילים, קצת מצחיקים, קצת מעניינים, קצת דביליים, סרטים שבגללם הלכתי ללמוד קולנוע. אחר כך גיליתי שהאקדמיה לא מכירה בהם כסרטי איכות, אז מה עושים? כותבים סרט גמר ברוח האקדמיה? או כותבים סרט גמר שלא גורם לי לעוויתות?
